טבילת אש ראשונה

 כל מה שרציתי בבוקר שאחרי הלילה הראשון שלי בשטח היה קפה. הייתה לי גזיה, שמשמשת אותי כמעט על בסיס יומי מאז, אבל עדיין לא היה לי קפה.

קיפלתי את המזרן המיטה ואת האוהל ויצאתי לחפש קפה. בעיירה שהייתי בה לא היה כלום. נסעתי כחצי שעה-שעה, והייתי בשוק מהנופים שלילה קודם פספסתי בגלל החושך. נכנסתי כמה מטרים לשביל עפר בצד הכביש, לצלם כמה צביים שעברו ליד, וזה היה המפגש השלילי הראשון שלי עם אמריקאים. 2 דקות אחרי שעצרתי יצא אלי אמריקאי, מבוגר יחסית, וגירש אותי מהשטח שלו בטרייניג שבצבץ מהם אקדח. מהניסיון שלי 99% מהאמריקאים נחמדים, היו לי ממש מעט מפגשים כאלה. בדרך החוצה שמתי לב לשלט - No Transpassing. אופס.

ביערות לאומיים (National Forest) וגם בחלק מהפארקים הלאומיים (National Parks) אין כמעט תחנות דלק \ מסעדות \ קיוסקים. במיוחד במזרח ארה"ב. 

אחרי שיצאתי מהיער הגעתי סוף סוף לתחנת דלק. וקפה!

התחלתי לדבר עם נהג משאית שהיה בדרך לצפון ניו יורק, לגבול עם קנדה. חשבתי שאם כבר אני שם - למה לא לקפוץ לראות את מפלי הניאגרה? הוא אמר שזה לא אמור לקחת יותר מכמה שעות. בדקתי בגוגל מאפס וראיתי שבתכלס זה באמת לא רציני. איזה 6-7 שעות.

זה היה לפני יותר מחצי שנה והייתי תמים. למדתי מאז שתרבות הנהיגה של בארה"ב שונה לגמרי ממה שאני מכיר, ושלכל נסיעה בגוגל מאפס צריך להוסיף בין 20% ל 30% אם נוסעים באופנוע (על שבילים צריך להוסיף אפילו יותר).

איך שהתחלתי את הנסיעה ראיתי את השמיים מתקדרים באופק. עד עכשיו הייתי בארה"ב שבועיים ולא ראיתי טיפת גשם. וחוץ מזה, גם אם ירד גשם, יש לי חלפס.

הסערה הגיעה אלי ממש מהר ובהפתעה, אחרי פחות מחצי שעה. הופתעתי גם לגלות שז'קט האופנוע שלי לא מגן בכלל מהגשם, הוא קייצי, סוג של ז'קט רשת (mesh) והטיפות חודרות ישר לתוכו.

האייפון כמעט טבע בגשם אז הכנסתי אותו לכיס והמשכתי לרכב צפונה, כמה שיותר מהר, ניסיתי לצלוח את הסערה הזאת. כמה גדולה היא כבר יכולה להיות?

לא ידעתי הרבה על הכבישים בארה"ב כשהתחלתי את המסע הזה. רוב מה שידעתי קראתי בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע : מסע בעקבות ערכים" (Zen and the Art of Motorcycle Maintenance: An Inquiry into Values), שהוא גם חלק מהסיבה שהחלטתי לטייל עם אופנוע. כן ידעתי על הכבישים חוצי המדינות (Interstates). וכן ידעתי, שכמו בספר, שאני רוצה להימנע מהם עד כמה שאפשר.

האינטרסטייסטס בארה"ב הם סוג של עולם בפני עצמו. כמובן שכמו כבישים מהירים במקומות אחרים בעולם, הם נועדו לקחת אנשים מנקודה לנקודה כמה שיותר מהר. אך בארה"ב כמו בארה"ב, לקחו את הרעיון הזה לסוג של קיצוניות.

בכבישי האינטרסטייסט בארה"ב נמצאים הקטעים הישרים הארוכים בעולם, אין בהם סיבובים חדים או רמזורים (שגורמים להאטת המהירות), הם מוקפים בחומות של עצים או בטון בצדדים, שמונעים קשר עם העולם שמחוץ לאינטרסטייט, יש בהם שלטים ענקיים שמתארים בדיוק איזה תחנות דלק, מסעדות ומלונות יש בכל מחלף. חלק גדול מהמחלפים אינם "יציאות" - הם תחנות עצירה \ התרעננות ויש בהם רק מלונות, מסעדות, לפעמים גם מקלחות וקזינו, וכביש חזרה לאינטרסטייט.

אמריקאים מסוגלים לנסוע שעות \ ימים באינטרסייט. ולא רק נהגי משאיות, שחיים באינטרסייטס. פגשתי לא מעט משפחות שנוסעות יותר מ-20 שעות רצוף ללא שינה. כך הם גם המליצו לי לא פעם להגיע ממקום למקום. ה"סוד" לנסיעה חלקה ורצופה הוא לשמור על מהירות קבועה, לעצור כל שעתיים שלוש לקפה ענק או גייטורייד (סוג של משקה אנרגיה), מקדונלדס \ Dairy Queen \ Jack in the box \ וכו'.

אני לא ממהר לשום מקום. לרוב, אין לי יעד שאליו אני צריך להגיע. הדרך בשבילי, חשובה לפחות כמו היעד, במיוחד על אופנוע. ברכיבה על אופנוע אני הרבה יותר חשוף ומרגיש את הדרך. הכביש, הרוח, השמש, ריחות, רעשים ומראות. לפעמים, אחרי שעות של נסיעה, אני מרגיש חלק מהדרך, הכל הרבה יותר מוחשי ומיידי, כאן. 

זאת הסיבה שרציתי להימנע מהאינטרסטייטס. הם ממש משעממים. וכל פעם שעליתי על אחד מהם, הרגשתי שאני מפספס, מדלג על משהו.

בחזרה למציאות:

המשכתי לדהור, הגשם התחזק ודקר אותי כמו מיליון מחטים, בפלג הגוף העליון וברגליים. הראות הייתה כמעט אפסית, והרוחות טלטלו אותי מנתיב לנתיב.

בסופו של דבר הגיעה ההבנה שלא אוכל להמשיך ככה, הפעם אני חייב לקצר את הדרך איכשהו, גם אם זה אומר לעלות על האינטרסטייט, "רק הפעם". מתישהו גם אצטרך לשים את החלפס, וללמוד בעל פה את הדרך כי האייפון לא ישרוד את הגשם הזה.

אחר כבוד עליתי על האינטרסטייט, וב "Rest Stop" הראשון עצרתי.

לאחר שעצרתי והורדתי את כל הציוד כדי למצוא את החלפס, גיליתי שהשק"ש שקניתי עף איפה שהוא בדרך, ושהדבר היחיד שאני יכול להשתמש בו ככיסוי לתיק ולציוד שלא יירטב, היא יריעת היוטה שקניתי כדי לשים מתחת לאוהל. בדיעבד גיליתי שהיריעה הזו היא הדבר הכי זול ושימושי שקניתי.

שק"ש חדש אני אצטרך לקנות, ואולי גם ללמוד יותר טוב לקשור את ציוד לאופנוע.

הסערה הנאמנה המשיכה איתי כמעט כל הדרך לקנדה. ואחרי שעה שעתיים של רכיבה לתוך גשם שום דבר לא באמת עוזר. המים חדרו לי למקומות שהכרתי ולמקומות שלא. מידי פעם עצרתי להחליף בגדים כדי לא לקפוא לחלוטין. המטרה הייתה פשוט לסיים את הרכיבה הזו. להגיע.

חצי שעה - שעה לפני שהגעתי לגבול עם קנדה העננים התפזרו. שוב בפתאומיות מוזרה. ירדתי מהאינטרסטייט לסתם כביש ונכנסתי למישור ענק וירוק. השמים הענקיים של צפון ארה"ב נפתחו מולי, והשמש, שכל כך חיכיתי לה, שטפה את הדשא הרטוב, את העצים ואותי.

בלי לשים לב נכנסתי לעיירה. אין לי מושג איך קוראים לה או באיזה גודל היא הייתה. היא הופיעה ממש לאט, בית פה, בית שם. ופתאום אני ב Main Street שלה. רחוב שנמשך בין 10 ל-20 קילומטר. עם בתים קטנים וצבעוניים, שמוקפים בדשא ובעצים יפים, ומשובצים באורוות, בנדנדות ובמגרשי משחקים.

העיירה הזו השכיחה ממני לחלוטין את העובדה שאני רטוב, סחוט מכף רגל ועד קסדה. שלא לדבר על האופנוע והציוד. לא היה לי מושג מה נרטב וכמה נרטב (הכל, ולחלוטין). רציתי לעצור בעיירה הזו, אבל השמש התחילה לעשות פרצופים של ערב, ולי היה גבול לעבור.

הפקיד \ שוטר הראשון שעצר אותי בגבול ארה"ב קנדה לא הבין מה נפל עליו. דרכון ישראלי, רישיון לאופנוע ממדינת ניו-יורק, ואופנוע אמריקאי למהדרין (לוחית ו-Title ממדינת ניו יורק). ניסיתי להסביר לו, אבל הוא העדיף להתקשר לחמ"ל, לאחר כמה דקות של המתנה הוא אמר לי שזה בסדר, אני יוצא מארה"ב ולא נכנס, ושיחרר אותי.

בכניסה לקנדה הפקידה אפילו לא ראתה את הדרכון שלי. הארנק הרטוב שלי, עם רישיון הנהיגה הרטוב בתוכו הספיק לה.

“Welcome to Canada”, “Bienvenue au Canada”.