שבת בצהריים
גם כשמגיע כלב שהוא לא קינג צ'ארלס או פומרניאן לגינה הבורגנית שאנחנו נמצאים בה, למרפי אין כוח לשחק. החום לא כזה נוראי, אולי זאת הלחות, באזור המרכז, שמכבה אותו. במדבר הוא יותר חי. אצלי זה יותר מסובך.
זאת גינה נחמדה, יש צל וספסלים. יש רעש לבן של מכוניות מהכביש הראשי שלמטה. אני יושב על הספסל וקורא.
כשנכנס כלב, מרפי יוצא בחוסר חשק מופגן מהמערה שלו מתחת הספסל, צועד לאיטו לשער, נותן כמה רחרוחים, נמתח כדי לקבל, ואז חוזר לאיטו ומתקפל בחזרה למערה שלו. במקרה הכי טוב הוא יעשה סיבוב בגינה כדי לוודא שאין שום סימון שהוא פספס בסבב הקודם.
מידי פעם הוא מקטר, ואז אם אני לא מתייחס לזה הוא נהיה עצבני, ומתחיל לנבוח על כל דבר שעובר באזור של הגינה. ואז צריך לקום להפעיל אותו קצת והוא נרגע.
אחרי איזה שעתיים אנחנו יוצאים מהגינה ומתחילים לחזור הביתה. כמעט ואין תנועה ברחובות האלה ב-2 בצהריים בשבת. וגם התנועה שיש רובה ממונעת. לאנשים שונים יש גישות שונות לגבי תנועה בעיר ובשעה הזאת. ישנם שמשייטים בשקט ברחובות, כיאה ליום הקדוש ובהתאם לאווירה הכללית. ישנם שממהרים, כמו בכל יום רגיל בשעות שבהן הרגל מקפצת מעצמה על הגז מעצבים.
כדי לנוח אנחנו עוצרים מדי פעם במקומות אסטרטגיים שמרפי בוחר לרחרח, מקומות שבני אדם לא מבינים את ייעודם. יש לו הרבה פחות כוח לעצור במקומות האלה בדרך חזרה, הוא גם רוצה לחזור כבר ומבין שצריך ללכת בקצב מסוים בשביל שזה יקרה. ובכל זאת ברגע שמתחילים להתקרב הביתה העצירות מתארכות ונהיות תכופות יותר ויותר, אני זורם איתו כי את העצירות האלה שנינו צריכים.
Comments
Post a Comment